אימי, שרה יבלוצ'ניק לבית ציון, נולדה בירושלים כדור רביעי למשפחה שעלתה לארץ ממניעים ציוניים והתיישבה בירושלים. המשפחה עלתה מהעיר מַנַסְטִיר כיום בסרביה. אמא למדה תפירה בבית ספר אליאנס בירושלים. סבא של אימי, שירת בגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה והוא אף מופיע בתצלום המפורסם מהכרזת המדינה, בו הוא רוכב על חמורו ומניף את הדגל החדש של מדינת היהודים.

סמוך לפרוץ מלחמת השחרור נישאה אימי לאבי נחום, משוחרר טרי מהבריגדה היהודית. דור שלישי בארץ למשפחה חרדית שעלתה מבְלודֵב שברוסיה. שניהם הקימו בית והתגוררו בשערי חסד כל ימיהם. 

נולדתי בתחילת שנות ה- 50 בשערי חסד ועסקתי בהוראה 35 שנים בתפקידים שונים. אנו הורים לשלושה ילדים וסבים ל- 3 נכדים ( כרגע...).

אני זוכרת את אימי יושבת יום יום אחה"צ רוקמת, תופרת וסורגת. כל ילדותי ונערותי נתפרו בגדיי ע"י אמא. כשבגרתי וביקשתי מאמא שתלמד אותי את מלאכות היד, היא סרבה בטענה שאינני יודעת לסיים דברים. חברתי הטובה בכיתה ח' לימדה אותי לסרוג כיפה אך בתנאי שאחזיק את המסרגה ביד ימין (על אף שאני איטרת יד שמאל) וכך אני סורגת עד היום במסרגה אחת כימנית.

לרקום למדתי בזמן שהות בעלי ואני בארה"ב, מספרים שרכשתי. רקמתי במסגרות שונות מאז חזרנו ארצה ורק בשנת חייה האחרונה של מגינה הצטרפתי לקבוצה בה אני נמצאת, נהנית ורוקמת. משפט חזק של אמא עדיין מהדהד אצלי "כל עבודת יד צריך לראות איך היא נראית מאחור".