יום רביעי 03 אוגוסט 2011

דברי הספד למגינה‏  

היום היינו אמורות להיפגש למפגש סיום השנה.

הנה אנחנו נפגשות בנסיבות אחרות. סיום שנות חיים. כה עצוב. כה אירוני.

זכיתי להיות תלמידתך האחרונה שהצטרפה לקבוצת הרוקמות הוותיקה של יום רביעי. שמך הגיע לאוזני מתלמידה אחרת ותיקה, רבקה.

במפגש הראשון בביתך בירושלים, קידם את פני ריח של צלי בשר, שעורר בי זיכרונות  מבית הורי. כבר אז הרגשתי כמו בבית.

אחר כך, כשעליתי במעלה המדרגות, חשתי כי אני ממריאה לעברו של דביר הבית, כשעל הקירות תלויות רקמות מעשה ידייך להתפאר. רקמה נושקת לריקמה, סוזני ליווני, תורכי לאיטלקי, מרוקאי לפלשתינאי ועוד רבות ומגוונות, שלל צבעים ותכים וסיגנונות.  כריות מרהיבות מונחות על הספות ושטיחים ססגוניים תלויים על הקירות.

לא הספקתי להגיע לחדרים למעלה אך שמעתי כי שם נמצא גינזך אמיתי, מלא במגירות וארונות, בקלסרים ושירטוטים, ותכניות ודוגמאות, חוטים ומחטים ורעיונות ורשימות ובדים מכל הסוגים. קודש הקודשים.

כל אלה יישארו עתה מיותמים יחד עם בני משפחתך האוהבים והמסורים, יחד עם תלמידותייך וחברותייך בחוגים אליהם השתייכת.

ראיתי אצלך את השמחה  כשהגענו מרחוק, ודאי חיכית לנו  ותיכננת לפתוח את השולחן ולהציע לנו להכין קפה או תה, העוגיות היו בתנור והצחוקים והשירה של כוכבה ברקע. ואז היינו פותחות את עבודותינו המתקדמות מהשבוע שעבר והשעתיים בהן בילינו יחד עברו כל כך מהר...

לא ויתרת על שום הזדמנות לנסוע ולבקר בתערוכות, ללמוד רקמה אותנטית מרוקמות בארצות אחרות. מה שלמדת- הנחלת ולימדת מיד את תלמידותייך המסורות. היית הגורו לכולנו, שזרת חוטי רקמה שאיחדו וקשרו בינינו, הבנות.

מאז שחלית , לפני כחצי שנה, חשתי כי אני מחמיצה הזדמנות ללמוד עוד מעט ממך, מיכולתך להעניק ולתת.

הלכת ונחלשת. הסתלקת בחטף.

 הקמת דור של תלמידות מעריצות, אוהבות רקמה מלאכת מחשבת.

בפגישה האחרונה שלנו אמרתי לך כי אני מחכה לימי רביעי, שכל עליה לירושלים היא חגיגה עבורי. והנה החגיגה תמה.

היי שלום אישה יקרה, קטנה גדולה ודגולה.

אנו נמשיך בדרכך כי הרי הריקמה ממכרת. תהיי חסרה לנו ונזכרך עם כל השחלת חוט למחט.

כשתגיעי לשם, למעלה, ודאי תספרי את סיפור ריקמת חייך המעניינת.

כבר מתגעגעת.

תלמידתך ורדה