המרכז לאמנות חזותית ע"ש ג'ינוגלי

 

 

בית הרקמה הירושלמי

מפעל הנצחה לשימור מורשת רקמת העמים

ע"ש מגינה שלאין רוקמת אוספת ומחייה אמנות רקמת העמים

 

רקע:

ירושלים של שנות השלושים והארבעים במאה ה 20 היתה כור היתוך תרבותי לדור שלם של רוקמות. ילדות בנות עשר  היו עוברות בשעות הפנאי בין בתי החברות, שהיו פסיפס עדות ישראל שנולדו בישראל או שעלו ממדינות העולם השונות. תימן, מרוקו, רוסיה, בוכרה, כורדיסטאן הן רק חלק קטן מהפסיפס השלם המרכיב את עדות ישראל. הילדות היו פוגשות באמהות שישבו ורקמו, רקמו ולימדו את הבנות הסקרניות.  אותן שנים היוו בסיס לעולם תרבותי חדש שצמח בירושלים עשרות שנים מאוחר יותר-  עולם רקמת העמים. אחת מאותן בנות , שרצה מבית לבית היתה מגינה שלאין לבית יערי, ירושלמית שהפכה במרוצת השנים רוקמת, חוקרת , אספנית ומחייה אמנות רקמת העמים ומנחילה מורשת ותרבות רקמה לעשרות תלמידות.

מגינה העבירה בביתה חוגי רקמת עמים ובהם למדו התלמידות את התכים והדוגמאות המאפיינות כל עבודה ורקמו בעצמן רקמות עמים בהשראת רקמות העמים המסורתיות.  בשנת 2011 , נפטרה מגינה והותירה דור שלם של תלמידות שנדבקו בחיידק. לתלמידות ששמו להן למטרה לשמר את המורשת האמנותית שהותירה מגינה.  ואך טבעי היה לשמר את מורשת רקמת העמים בירושלים.

חלומה של מגינה הופך למציאות עם הקמת בית הרקמה הירושלמי, לשימור מורשת רקמת העמים שהותירה. בית רקמה, בחסות עיריית ירושלים, מרכז ג'ינוגלי,  המרכז לאמנות חזותית הפועל בירושלים במסגרת האגף לתרבות ואמנות. בית זה יתן ביטוי לעולם תרבותי שלם העוטף את עולם הרקמה. במסגרת פעילות יעבירו תלמידותיה של מגינה חוגים וסדנאות רקמה ופן מרכזי נוסף יתמקד בהצגת תערוכות רקמה , פרי יצירתן של מגינה, התלמידות הרבות וכמובן התלמידות החדשות המצטרפות למעגל הרוקמות במסגרת בית הרקמה..

מפעל תרבותי זה נועד להוות בית רקמת העמים בישראל, ומוקד עליה לרגל לשוחרי תרבות ואמנות בכלל ורקמה בפרט. הצורך התרבותי בישראל למפעל שכזה ,בלט בעת התערוכה שהתקיימה בגלרייה המרכזית של תיאטרון ירושלים במלאת שנה למותה של מגינה שלאין. הגלריה הפכה מוקד משיכה לאלפי מבקרים. קירות הגלריה נצבעו בעשרות עבודות רקמת עמים. כל אחד ואחת מהמבקרים הרבים, מצאו על הקיר את ההיסטוריה הפרטית שלו. "זה בדיוק כמו שסבתא שלי רקמה", "רקמה כזו יש לאמא שלי בבית" היו התגובות המיידיות מפי רבים מהמבקרים.

וכך כתבה מגינה, בספרה "הסוזאני ואני":

"לכל ארץ ולכל מקום היו הצבעים והדוגמאות המיוחדים לה, שנוצרו בהשפעת הטבע, הסביבה והאקלים. האריגים הופקו מחומרים טבעיים כמו כותנה, משי, צמר או פשתן, ונארגו בנולים שהיו בבית, או בנולי מותניים. החוטים נצבעו בחומרים טבעיים שהופקו מאגוזים, בצל או מצמחי בר אחרים. בכל מקום נוצרו גם התכים והדגמים המיוחדים לו.

"העולם פרוש לפנינו דרך הרקמות. הרקמה היא כספר פתוח למבינים את שפתה: את משמעות התכים , הדגמים והסמלים אשר מרכיבים אותה. כדי להבין את הרקמות צריך להתבונן בהן היטב, "לקרוא" אותן. אז רואים את השוני בין רקמה רוסית לרקמה תורכית, בין רקמה בולגרית להונגרית, בין רקמה הודית לבוכרית. במשך הזמן מבחינים גם בהבדלים בין רקמות   מאזורים שונים של אותה ארץ, כמו, לדוגמה, רקמות מערים שונות במרוקו: כל רקמה נקראת על שם העיר שבה נרקמה – רקמת פאז, רקמת רבאט, רקמת תפלילאת ואחרות. איזה הבדל- איזה יופי!

בארץ שלנו , שהתקבצו בה עדות שונות מכל ארצות תבל, קיים מאגר מיוחד במינו של רקמות עמים, שאין דומה לו באף ארץ אחרת . הזמנים חולפים , אורחות החיים משתנים,  בנות החלו ללמוד ולהשכיל אך לא פסקו לעסוק במלאכת הרקמה. יחד עם שימור המסורת מטפטף גם הפן האישי לעבודת הרקמה. נשים רבות ממשיכות לרקום להנאתן. רקמה היא בשבילן מקור להנאה, לשמחת יצירה, לשלווה.

רקמות עמים הן מפתח להכרת עדות שונות, להבנתן ולאהבה אותן. מלאכת הרקמה הייתה ונשארה "חלקת אלוהים הקטנה" של הנשים."  

דברים  מהספר: מגינה שלאין, הסוזאני ואני רקמות יד מאוזביקיסטן, "זהר לרקמה", ירושלים, 2003